המשפחה גדלה

אחרי מילואים של יותר מחודש, חזרתי הביתה ב-1974, ללידת ערן, שנולד כשרונן היה בן ארבע. הילד קם בבוקר עם חיוך, לא בכה. היינו בטוחים שמשהו לא בסדר עם הילד, כי רונן בכה המון וכמעט לא ישנו כשהיה תינוק.

פעם רונן הרכיב מלגו מטוס גדול מאוד. התפעלתי ממנו, ומהיכולת שלו לבנות דברים כל כך מורכבים באמצעות הדמיון בלבד. ערן לקח את המטוס ופירק אותו, מה שהכעיס מאוד את רונן. הסברתי לו שערן רק בן שנה, ולא מבין מה הוא עושה עדיין. רונן, עדיין כועס, אמר לי "אז תרכיב אתה את המטוס בדיוק כמו שהיה". עבורי זו הייתה משימה בלתי אפשרית, אז הבטחתי לו מתנה, כדי שיתרצה.

ב-1977 סוף סוף נולדה לנו בת, עינת. אמא שלי הפסיקה לעבוד, והתחילה לטפל בעינת. היא לא הסכימה שזר יטפל בנכדה שלה.

ב-1982 נולדה בת הזקונים. אמא שלה הייתה בשמים, משהו שלא הבנתי. כנראה זה רגש מיוחד שיש לאמא לילד האחרון.

גרנו בדירת שלושה חדרים. היה צפוף, אבל שמח.

עברנו הרבה חוויות עם הילדים- נעימות וגם קשות, אבל היינו קרובים, תמיד יחד. בכל שבת יצאנו לטייל בארץ, ואני רק חיכית שיגדלו ואוכל לנוח בלי לחשוב בכל לאן לנסוע היום בכל שבת.

היום אני בפנסיה, ועושה מה שבא לי. הגיע הזמן, לא?