פושטק מספר

אהבתי מאוד להדליק אש. נהגתי להצית ניירות בחצר של הבית, עד שהשכנים התלוננו. הורי החביאו את הגפרורים, אבל אני מצאתי אותם, והבערתי את הניירות רחוק יותר. גם רחוק יותר תפסו אותי. אחרי הרבה הזהרות, ההורים אמרו לי שקיבלו קנס ממכבי-האש - הם סיפרו שהשכנים הזמינו את מכבי-האש כי הייתה בחוץ שריפה, ומפני שלא היה להם כסף, הם שילמו בכספי החיסכון שלי. אבל גם זה לא עזר, והמשכתי לשרוף.להורי נשאר נשק אחרון.יום אחד, אחרי ששוב בדקתי מה נשרף הכי טוב בסביבה, ההורים אמרו לי שאנחנו מוזמנים לחקירה במשטרה בגלל הדלקת אש בשטח ציבורי. לא האמנתי להם וצחקתי, אבל הם אחזו בידיי, אמא מימין, אבא משמאל, וצעדו איתי לתחנת-המשטרה, שלא הייתה רחוקה מביתנו. המשכתי לצחוק כל הדרך, בטוח שעובדים עליי, עד שהגענו למדרגות תחנת-המשטרה. חוסר-האמונה התחלף בפחד, וכשהנחתי את כף רגלי על המדרגה הראשונה, פרצתי בבכי תמרורים. הבטחתי לא להדליק אש ולא להוציא גפרורים מהבית, וההורים הסכימו, ואמרו שלמחרת ידברו עם השוטרים. מאז לא נגעתי בגפרורים.האמנתי לסיפור הזה על המשטרה הרבה זמן. רק אחרי הרבה שנים בארץ, אמא סיפרה לי שזה היה שקר.