מלחמת יום כיפור

בכל הארץ היה מתח - תלמידים חפרו שוחות בבית הספר, ומבוגרים חפרו שוחות ליד הבתים.

כשהסתיימה החופשה הקצרה, יצאתי מבית הוריי כדי לחזור לדרום. כמה מטרים מהבית, נזכרתי ששכחתי את הדיסקית, ורציתי לחזור, אבל אמא שלי ביקשה ממני לא לחזור, נגד עין הרע.

במקום הדיסקית שהשארתי בבית, כתבתי את המספר האישי ואת סוג הדם שלי על חתיכת קרטון, וקשרתי מסביב לצוואר עם שרוך.

הגעתי לדרום, ומיד שובצתי לגדוד מרגמות בתור חבלן. הייתי צמוד לרס"ר הגדוד, ונסענו בג'יפ עמוס בחומרי נפץ.

לא ישנו שלושה לילות, וכל הזמן היינו בתנועה. בלילה הרביעי חנינו באופן מאובטח. כל אחד חפר לעצמו שוחה, ומיד נרדמתי בשלי. התעוררתי כשהאדמה רועדת, וגם אני התחלתי לרעוד. לא הבנתי אם אני פוחד או שקר לי כי אני לבוש בבגדי קיץ והטמפרטורה נמוכה, כפי שהיא בלילות במדבר. הרמתי את העוזי שלי, ובדקתי אם הידיים שלי יציבות. הן לא רעדו, וידעתי שהרעד הגיע מהקור.

הייתה הפגזה כבדה מאוד. הורדתי את הראש, והתפללתי שלא יפול עליי אף פגז. מפקד האוגדה בציר המרכזי היה אריק שרון. לכל מוצב מצרי שהגענו, השארנו נתיב מילוט עבור המצרים, וברוב הפעמים המצרים אכן בחרו לברוח.

הייתי חבלן, ובכל מוצב שהגענו אליו, נכנסתי ראשון, לבדוק אם המקום ממולכד. בסיום המלחמה הרכב שלי היה מלא בשלל שאספתי מהמצרים - אקדחים, משקפות, רובה קלצ'ניקוב, אבל המשטרה הצבאית החרימה לי את הכל.

ידעתי שגם מישקה נלחם הגזרה שלי, ובסיום הקרבות חיפשתי את הגדוד שלו. שמחתי כשנודע לי איפה הגדוד חונה, אבל התאכזבתי לגלות שנותרו רק טנקים ספורים, שנזקקו לתיקון. נאמר לי ששאר הגדוד עלה לרמת הגולן.

חזרתי הביתה אחרי חודש, ובבית מישקה סיפר לי שברמת-הגולן היו טנקים של חיילים בסדיר, אבל החליטו לשלוח גיבוי של מילואימניקים עם ניסיון בלחימה. בדרך, רוב הטנקים נפגעו או התהפכו בכוונה, ורק שני טנקים הגיעו למעלה. באחד משני הטנקים היה מישקה. מפקד הכח המצומצם, היה נתי הורוביץ, שעלה על הטנק של מישקה אחרי שהטנק שלו נפגע. הם נלחמו מטווח קצר מאוד, וגם לחמו בין בתים. באחד המקומות, יצא לקראתם טנק סורי. הצוותים שבשני הטנקים - הישראלי והסורי - היו המומים - טנק אויב נמצא במרחק עשרות מטרים ספורים ממנו.

מישקה היה טען קשר, וכיוון מהר לטנק הסורי. נשמעת ירייה ו…כלום. הפגז היה עקר. מישקה הרגיש נמלים שיורדות לו מהראש לכיוון הגב, פחד אלוהים. צוות הטנק הסורי, התחיל להתעשת ולכוון תותח לכיוון הטנק של מישקה. הוא מיהר, החליף פגז, וירו על הטנק הסורי, שהושמד. אחרי המלחמה, נתי קיבל עיטור גבורה.

בבית, חיילים התקבלו כגיבורים. באו להוריי קרובי משפחה מצרפת, וקרובים מקנדה, וכולם אמרו לי "בוא אלינו, יא מלא יהודיות ממשפחות טובות, שמחפשות חתן יהודי. יהיה לך הכל, רק בוא". סירבתי באדיבות כשאני חושב, אני לא נכה, אני יכול להסתדר לבד.

אחרי שנים סיפרתי את הסיפור לילדי, ואמרתי שבמבט לאחור הייתי נכה. היום, אחרי שעברו כמה שנים, אני שלם עם ההחלטה.