פושטק מספר

בדיוק שנה אחרי החתונה, נולד רונן, ילד יפהפה. בגיל עשרה חודשים, כבר התחיל ללכת. רונן הרכיב מלגו דברים שלא עשיתי בחיים.

ביום כיפור, אוקטובר 1973, שמענו אזעקה, ולא הבנו מה קורה. הבטנו החוצה, וראינו כלי-רכב נוסעים. מיד פתחנו את הרדיו, ושמענו שפרצה מלחמה. הקריאו ססמאות, וגם הססמה שלי נשמעה.

רונן היה רק בן שלוש. לקחתי את אשתי ואת רונן להורים, ונסעתי לנקודת המפגש. היינו בטוחים שבתוך כמה ימים המלחמה תגמר, כמו במלחמה הקודמת, אבל כשהגענו, התגלתה תמונה אחרת.

בהתחלה, שובצתי במוצב בגבול ירדן, והייתי אמור לפוצץ גשר ממלוכד, שהיה מרוחק כקילומטר מהמוצב. שאלתי איך אחזור למוצב אחרי שאפוצץ את הגשר, הרי הכח הירדני ירה עליי, קיבלתי את התשובה "תרוץ מהר".

למזלי, הירדנים לא תקפו, ועברנו לסיני, שם כבר תיכננו פריצה לגדה השנייה של תעלת סואץ. אחרי שהעברנו כח שריון ברפסודות, בנינו גשר. שאר הכח עבר לצד השני של התעלה. זו הייתה תפנית דרמטית במלחמה - כיתרנו את הארמיה השלישית. לא היה לחיילים בה אוכל ומים. התחילו להגיע חיילים מצרים צמאים ורעבים. חלקם נורו על ידי הקצינים המצרים עצמם… החיילים המצרים סיפרו שלקצינים יש מים וקצת אוכל, אבל הם לא חולקים אותם עם החיילים הפשוטים.

אחרי מלחמת יום כיפור, לא היינו אותם אנשים. לעם נמאס מההנהגה. היו הרבה הרוגים, פצועים ונעדרים, ולא היה מצב-רוח לאף אחד.