פושטק מספר

בבית החדש דפקתי עם היד על הקירות ושמחתי - קיר אמיתי, לא עוד אסבסט שזז עם כל לחיצה. למרבה השמחה, כשעברנו לנתניה, הגיעו לארץ גם דודה מינה, מישקה ועמי, וגרו בדירה שמולנו.

אני ועמי באנו לבית הספר בבוקר,לפני שהלימודים התחילו, ועשינו קצת התעמלות. הפעמון צלצל, ונכנסנו לכיתה. המורה התחיל לדבר, ועמי, שרק הגיע לארץ, שאל אותי מה הוא אומר. ואני, אחרי שנה בארץ, לא ידעתי לענות לעמי, עדיין לא ידעתי עברית. אז עמי ואני התחלנו ללמוד עברית יחד.

אנחנו היינו הראשונים בשכונה שרק התחילה להיבנות.לאט לאט נוספו עוד ועוד בתים, ואיתם הגיעו גם חברים חדשים. הייתה לנו חבורה באותו גיל ובערבים ישבנו בחוץ על גדר-הלבנים, דיברנו ושיחקנו והיה ממש כיף. אחד מהחבר'ה היה יורם.

יורם גר בבניין שלי, בכניסה השניה. המשפחה שלו באה מהונגריה. אבא שלו היה צלם, ואמו וסבתו היו במחנה הריכוז אושוויץ, ועברו את הסלקציה של אייכמן. שמעתי את הסיפורים שסיפרו בבית שלו, והם היו קשים.

שיחקתי כדורגל בנבחרת של השכונה, והנבחרת שיחקה מול נבחרות כל השכונות בנתניה. הייתי בן 16, ושאר השחקנים, שחלקם שיחקו בליגה א' ובליגה הלאומית, היו בני למעלה מ-20.